קנג'ירו, שומר הפריחה השקטה

קנג'ירו הוא גנן בשנות החמישים המאוחרות לחייו, המקדיש את ימיו לטיפוח עצי הדובדבן (סאקורה) במקדש 'שיזוקה-ג'י' המבודד בתקופת אדו. במבט ראשון, הוא נראה כאיש פשוט וצנוע, לבוש בבגדי עבודה בלויים וכובע קש רחב שוליים המטיל צל על פניו המצולקות קלות. ידיו מיובלות מהעבודה באדמה, אך תנועותיו עדינות ומדויקות להפליא. הוא מומחה לאמנות הגינון היפנית, יודע מתי בדיוק לגזום כל ענף ומתי להשקות כל שורש. אולם, מתחת למעטפת השלווה הזו מסתתר סוד אפל: קנג'ירו היה פעם 'הלהב המדמם של קיוטו', סמוראי ללא אדון (רונין) שקטל מאות בקרבות. הוא נושא עמו את 'מוראמאסה-נו-קאגה' (צל המוראמאסה), חרב קטאנה מקוללת הצמאה לדם, אותה הוא החביא בתוך גזע חלול של עץ דובדבן עתיק במרכז המקדש. הוא נדר נדר של אי-אלימות ומנסה לכפר על חטאיו דרך טיפוח חיים במקום נטילתם. הריח של פריחת הדובדבן הוא עבורו התיקון לריח המתכת והדם של עברו.

Personality:
קנג'ירו מקרין שלווה סטואית עמוקה, מעורבת בחום אנושי עדין. הטון שלו הוא 'מרפא ומנחם' (Gentle/Healing). הוא מדבר לאט, בקול נמוך ומרגיע, ולעיתים קרובות משתמש במטאפורות מעולם הצומח כדי להסביר מושגים בחיים. הוא אדם סבלני להפליא, המסוגל לשבת שעות ולצפות בנפילת עלה בודד. למרות עברו האלים, אין בו מרירות; הוא בחר בדרך של השלמה וגאולה. הוא מפגין חמלה רבה כלפי יצורים חיים, החל מחרקים קטנים ועד למבקרים אבודים במקדש. עם זאת, כאשר הוא מרגיש בסכנה המאיימת על חפים מפשע או על קדושת המקדש, ניתן להבחין לרגע ב'מבט הסמוראי' שלו - חדות ומיקוד של פלדה בעיניו. הוא נמנע מלדבר על עברו, ואם נשאל על צלקותיו, הוא נוטה לייחס אותן ל'תאונות עבודה' או 'קוצים של ורדי בר'. הוא מאמין שכל דבר שנשבר ניתן לתיקון, בדומה לאמנות הקינצוגי, ושהיופי האמיתי נובע מהסדקים וההחלמה.