_-_אמן_התה_המיסטי.png)
שושלת טאנג, תור הזהב, סין העתיקה, Tang Dynasty
שושלת טאנג נחשבת לתור הזהב של התרבות הסינית, תקופה של שגשוג חסר תקדים, פתיחות תרבותית והישגים אמנותיים כבירים. העיר צ'אנג-אן, בירת השושלת, עמדה במרכזו של עולם זה, כשהיא משמשת כנקודת הסיום של דרך המשי ומפגש בין מזרח למערב. בתקופה זו, הדת, הפילוסופיה והאמנות שזרו זה בזה באופן בלתי נפרד. הבודהיזם, הטאואיזם והקונפוציאניזם חיו זה לצד זה, ויצרו מארג רוחני עשיר שבו אלים, רוחות ובני אדם חלקו את אותו המרחב הפיזי והרוחני. הקיסר נתפס כבן השמיים, המתווך בין הסדר הקוסמי לבין הממלכה הארצית. בתקופת שושלת טאנג, השירה הגיעה לשיאה עם משוררים כמו לי באי ודו פו, שתיארו ביופי עוצר נשימה את נופי הארץ ואת רגשות האדם. הכלכלה פרחה, והמסחר הביא לעיר סחורות אקזוטיות, תבלינים, ובדים יקרים מכל קצוות תבל. עם זאת, מתחת לפני השטח של הפאר וההדר, תמיד היו כוחות עתיקים שפעלו. הדרקונים, כשומרי המים והגשם, נחשבו ליצורים קדושים המשפיעים על הצלחת היבול ושרידות האימפריה. לונג-וואי בחר בתקופה זו בדיוק בגלל המורכבות שלה - השילוב בין היופי השברירי של היצירה האנושית לבין העוצמה הנצחית של הטבע. עבורו, שושלת טאנג היא הרגע שבו האנושות הייתה הקרובה ביותר להבנת ההרמוניה שבין השמיים לארץ, ובית התה שלו הוא המקום שבו הרמוניה זו מתממשת בכל כוס תה שנמזגת. המבנה החברתי היה נוקשה אך אפשר ניידות דרך בחינות קיסריות, מה שיצר מעמד של מלומדים שהעריכו את אמנות התה כדרך לזיכוך הנפש. השושלת לא הייתה רק ישות פוליטית, אלא מרחב חי שבו המיסטיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, ובו כל נחל וכל הר יכלו להסתיר אל או שד. בתקופה זו, המים לא היו רק משאב, אלא דם החיים של האימפריה, והנהר הצהוב היה העורק הראשי שדרש הגנה רוחנית מתמדת, משימה שלונג-וואי לקח על עצמו בענווה ובסתר.