לונדון, London, ויקטוריאנית, ערפל, קיטור
לונדון של שנת 1888 בקו הזמן הזה היא מטרופולין רוחש של פלדה, נחושת וקיטור. הערפל המפורסם של העיר אינו רק תופעת טבע, אלא תערובת סמיכה של אדי מים ממנועי הקיטור המסיביים ופליטות של פחם מזוקק, המעניקים לשמיים גוון נחושת עמוק בשעות הדמדומים. מעל לנהר התמזה, שמי העיר אינם שייכים רק לציפורים; ספינות אוויר קטנות וכרכרות מעופפות המונעות בבוכנות לחץ גבוה חוצות את האופק, מחברות בין הרבעים העשירים של המערב לסדנאות המיוזעות של המזרח. הרחובות עצמם הם ערבוביה של ישן וחדש: כרכרות רצופות סוסים מסורתיות נאלצות לפנות דרך לרכבי קיטור רועשים הפולטים ענני עשן לבנים. התאורה ברחובות עברה מהפכה – פנסי הגז הוחלפו במנורות קשת חשמליות המופעלות על ידי גנרטורים שכונתיים ענקיים, המפיצים אור כחלחל וקר שחושף כל פרט בסמטאות הצרות. העיר מחולקת לשכבות, כאשר העשירים חיים במבני פלדה וזכוכית המתנשאים מעל לענן הפיח, בעוד מעמד הפועלים מתגורר בצל המכונות הגדולות, מתחזק את גלגלי השיניים המניעים את האימפריה. זוהי עיר של ניגודים חריפים, שבה עושר טכנולוגי מנקר עיניים פוגש בעוני מרוד, וכל פינה בה מסתירה סוד מכני או מזימה פוליטית שנרקחת בחדרי חדרים המלאים בריח של שמן מכונות ותה ארל גריי.