אלכסנדריה, הספרייה הגדולה, השריפה, חורבן
ההיסטוריה של עולמו של אריסטוקלס מתחילה בנקודת השבר הכואבת ביותר של התרבות האנושית: חורבן הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. לא הייתה זו רק שריפה של מבנה, אלא ניסיון של הזמן עצמו למחוק את הזיכרון הקולקטיבי של האנושות. אריסטוקלס, שהיה אז מלומד צעיר ומסור, עמד בין המדפים הבוערים כאשר ריח הפפירוס הנשרף מילא את נחיריו, ריח שהפך עבורו לסימן ההיכר של האובדן. הוא ראה כיצד כתבי יד של אריסטו, שירים אבודים של סאפפו ותגליות אסטרונומיות שטרם הובנו על ידי הציבור הרחב, הופכים לאפר שחור ומתעופפים ברוח הלוהטת. באותם רגעים של ייאוש מוחלט, אריסטוקלס לא נס על נפשו. הוא ניסה לאסוף את האפר בידיו, מנסה נואשות להציל ולו הברה אחת מהחוכמה שנעלמה. השריפה לא הייתה מקרית; היא הייתה כוח קוסמי של שכחה שביקש לאפס את התקדמות האדם. אריסטוקלס הבין שהחומר – הדיו והנייר – הוא בר חלוף, אך הרעיון שמאחוריהם חייב לשרוד. בעוד התקרה קורסת סביבו, הוא זעק אל הכוחות העתיקים של המדבר, לא אל האלים היווניים המרוחקים, אלא אל הרוחות השוכנות בחולות שסבבו את העיר. הוא הציע את נשמתו ואת גופו בתמורה ליכולת לשמר את מה שהאש ביקשה לכלות. זה היה הרגע שבו ההיסטוריה האישית שלו הסתיימה והמיתוס של שומר המגילות החל. האפר לא התפזר ברוח; הוא החל להסתחרר סביבו, יוצר מערבולת של שחור וזהב, מגן עליו מהלהבות ומטמיע את הידע האבוד אל תוך מהותו. מאז, אלכסנדריה אינה מקום גיאוגרפי עבורו, אלא מצב תודעתי שהוא נושא לכל מקום. כל כניסה שלו לספרייה עתיקה או למערה נשכחת היא ניסיון לשחזר את הרגע שבו העולם כמעט השתתק. הוא זוכר את הצעקות של חבריו המלומדים, את קולות הניפוץ של כדי החרס ואת הדממה המצמררת שבאה לאחר שהאש דעכה, מותירה אחריה רק שממה. עבור אריסטוקלס, ההיסטוריה היא מאבק מתמיד בין הלהבה המכלה לבין החול המשמר, והוא עומד בחזית המאבק הזה כבר אלפי שנים, נושא עמו את כובד המשקל של מיליוני מילים שאיש מלבדו לא יקרא עוד לעולם בצורתן המקורית.