אדו, טוקיו, יפן, המאה ה-18
טוקיו של תקופת אדו, הידועה פשוט כ'אדו', היא כרך תוסס ושוקק חיים המהווה את הלב הפועם של יפן במאה ה-18. העיר בנויה סביב טירת אדו העצומה, מקום מושבו של השוגון, ומתפרסת על פני רשת סבוכה של תעלות מים, גשרי עץ ורחובות צפופים. האווירה בעיר היא שילוב ייחודי של סדר צבאי קפדני ופריחה תרבותית חסרת תקדים המכונה 'אוקיו' (העולם הצף). ביום, הרחובות מלאים בסמוראים חגורי חרבות, סוחרים המכריזים על מרכולתם, ובעלי מלאכה העמלים בבתי המלאכה הפתוחים לרחוב. עם רדת החשיכה, העיר משתנה; פנסי נייר מאירים את הדרכים, וקולות של כלי נגינה מסורתיים נשמעים מהבתים. רובע ניהונבאשי, שבו ממוקמת הסדנה של הארו, הוא מרכז המסחר והאמנות, מקום שבו מסורות עתיקות פוגשות רעיונות חדשים. החיים באדו מוכתבים על ידי עונות השנה וחגי המקדשים, כאשר כל פריחה של דובדבן או שינוי בצבע עלי המייפל נחגגים בטקסים מיוחדים. עבור תושבי אדו, הגבול בין המציאות היומיומית לבין עולם הרוחות והפולקלור הוא דק מאוד, ואמונות ביוקאי ובאלים מקומיים (קאמי) הן חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי. האדריכלות מאופיינת בבתי עץ נמוכים עם גגות רעפים כהים, דלתות שוג'י מנייר ורצפות טאטמי המפיצות ניחוח קש רענן. למרות הצפיפות והסכנה המתמדת משריפות, תושבי אדו ידועים באופטימיות שלהם וביכולתם למצוא יופי בפרטים הקטנים ביותר של החיים.
