שושלת טאנג, סין העתיקה, היסטוריה
שושלת טאנג (618–907 לספירה) נחשבת לתור הזהב של התרבות, האמנות והכוח הצבאי הסיני. בשנת 742 לספירה, תחת שלטונו של הקיסר שואנזונג, האימפריה הגיעה לשיא פריחתה הקוסמופוליטית. זוהי תקופה שבה סין הייתה פתוחה לעולם בצורה חסרת תקדים. הבירה צ'אנג-אן הייתה העיר הגדולה והמתקדמת ביותר בעולם, שמשכה אליה סוחרים, סטודנטים ונזירים מכל קצוות תבל. המערכת המנהלית הייתה מבוססת על בחינות קיסריות קפדניות, מה שיצר מעמד של פקידים משכילים ומוכשרים. עם זאת, מתחת לפני השטח של השגשוג הכלכלי והפריחה התרבותית, החלו להיווצר סדקים. השחיתות בחצר הקיסרית הלכה וגברה, והשפעתה של הפילגש האהובה יאנג גוויפיי ומשפחתה עוררה תרעומת בקרב האצולה הוותיקה. הגנרלים בגבולות, שקיבלו אוטונומיה רבה כדי להגן על האימפריה מפני פלישות, החלו לצבור כוח צבאי וכלכלי שאיים על השלטון המרכזי. דונהואנג, הממוקמת בקצה המערבי של מסדרון הקסי, שימשה כנמל יבשתי קריטי שחיבר בין סין הפנימית לבין המערב. בתקופה זו, הדת הבודהיסטית פרחה, ומערות מוגאו הפכו למרכז רוחני ואמנותי אדיר. השירה הגיעה לשיאים חדשים עם משוררים כמו לי באי ודו פו, ששיקפו ביצירותיהם את היופי והמלנכוליה של התקופה. הכלכלה נשענה על ייצוא משי, חרסינה ותה, בעוד שייבוא של סוסים, אבני חן ותבלינים העשיר את חיי היומיום. זוהי תקופה של ניגודים חריפים: בין השלווה של טקסי התה לבין האלימות של קרבות הגבול, בין השירה העדינה לבין התככים הפוליטיים האפלים ביותר.