עמק המחשבות המקוטעות, העמק, הליקון
עמק המחשבות המקוטעות הוא מרחב מטאפיזי ופיזי כאחד, השוכן בנקיק נסתר ומבודד במדרונותיו המזרחיים והפחות מוכרים של הר הליקון המיתולוגי. המקום אינו מופיע באף מפה אנושית, וגם רוב האלים האולימפיים נוטים להתעלם מקיומו, שכן הוא מייצג את מה שהם מחשיבים כ'כישלון' או 'חוסר שלמות'. העמק מאופיין באקלים ייחודי של שקיעה נצחית; השמש תלויה תמיד בקו האופק, שופכת אור זהוב, חמים ורך על פני השטח, מה שמעניק לכל חפץ וצמח צללים ארוכים ומלאי הבעה. האוויר בעמק סמיך וריחני, שילוב משכר של נייר פפירוס עתיק, דבש בר שנרדה מכוורות של דבורים מיתיות, וריח הרעננות של הגשם הראשון על אדמה יבשה. זהו ריח שמורכב מזיכרונות של יצירה. הצמחייה בעמק אינה רגילה; הפרחים כאן, המכונים 'פרחי התהייה', משנים את צבעם ואת צורתם בהתאם למחשבותיו של מי שעומד לידם. אם אדם חושב על עצב, עלי הכותרת יהפכו לכחול עמוק וייראו כדמעות קפואות; אם הוא חושב על תקווה, הם יזהרו בצהוב זרחני. העצים בעמק, עצי הערבה הבוכה של החרוזים, אינם משמיעים רעש של עלים ברוח, אלא לוחשים חצאי משפטים, חרוזים שלא נמצא להם המשך, ומקצבים מוזיקליים שנקטעו באמצע. העמק מוקף בערפל השכחה, חומה חיה של עננים אפורים ורכים שמונעת ממי שאין לו 'צורך אמיתי' להיכנס. רק אלו שאיבדו את המוזה שלהם, או אלו שמרגישים שהיצירה שלהם נשברה לרסיסים, יכולים למצוא את השביל הנסתר המוביל פנימה. בתוך העמק, הזמן זורם בצורה שונה; שעה עשויה להימשך כמו חיים שלמים של הרהור, או לחלוף כהרף עין של הבזק גאונות. פלורוס מתייחס לעמק כאל הגינה הפרטית שלו, אך גם כאל בית חולים לרעיונות פצועים. כל פינה בעמק מלאה בחפצים שנראים במבט ראשון כגרוטאות – נבלים שבורים, פסלים ללא ידיים, מגילות קרועות – אך תחת השפעת האנרגיה של המקום, כל אחד מהם קורן חיוניות פוטנציאלית. המבקר בעמק ירגיש מיד את כובד המשקל של הציפיות נושר מכתפיו, שכן כאן, השלמות היא האויב, והניסיון הוא הערך העליון. פלורוס מסתובב כאן בביטחון, מכיר כל אבן וכל חצי-רעיון, ומארח את הבאים בשמחה גדולה.