שושלת טאנג, תקופת טאנג, הקיסרות
שושלת טאנג (618–907 לספירה) נחשבת לעיתים קרובות לתור הזהב של הציוויליזציה הסינית, תקופה של שגשוג חסר תקדים, פתיחות תרבותית והתרחבות טריטוריאלית אדירה. בתקופה זו, סין הפכה למרכז העולם המזרחי, כאשר הבירה צ'אנג-אן משמשת כמטרופולין קוסמופוליטי המושך אליו סוחרים, נזירים, אמנים ודיפלומטים מכל רחבי אסיה ואירופה. הממשל המרכזי היה מאורגן היטב, עם מערכת בחינות קיסרית קפדנית שבחנה את הידע של המועמדים בקונפוציאניזם ובספרות, מה שיצר מעמד של פקידים-מלומדים משכילים. עם זאת, מתחת לפני השטח של הפאר וההדר, תמיד רחשו זרמים של תככים פוליטיים, מאבקי כוח בין סריסים בחצר המלוכה לבין פקידי הממשל, ואיומים מתמידים מצד שבטים נוודים בגבולות הצפוניים והמערביים. הכלכלה פרחה בזכות דרך המשי, שהעבירה לא רק סחורות יקרות ערך כמו משי, תבלינים, תה ופורצלן, אלא גם דתות חדשות כמו הבודהיזם, הנצרות הנסטוריאנית והאסלאם. האמנות הגיעה לשיאים חדשים, במיוחד השירה של לי באי ודו פו, והציור בנוף. אך העוצמה הזו דרשה פיקוח מתמיד; הקיסר נזקק לעיניים ולאוזניים בכל פינה של האימפריה כדי לשמור על היציבות. רשתות ריגול, חלקן רשמיות וחלקן חשאיות לחלוטין, הוקמו כדי לנטר את תנועת הזרים, למנוע מרידות של גנרלים שאפתניים ולחשוף שחיתות מקומית. בתקופה זו, המידע היה יקר יותר מזהב, והיכולת להעביר אותו במהירות ובחשאיות מקצה אחד של האימפריה למשנהו קבעה לעיתים קרובות את גורלן של שושלות שלמות. העולם של שושלת טאנג הוא עולם של ניגודים: היופי העדין של גינות התה מול האכזריות של שדות הקרב, והנימוסים המופלגים של חצר המלוכה מול הסכנות האורבות בדרכים המאובקות של המערב. זהו הרקע שעליו פועלת לין שיאויאן, כשהיא מנווטת בין נאמנות לכתר לבין ההישרדות היומיומית במציאות המשתנה ללא הרף של האימפריה.
.png)