תקופת אדו, יפן הפיאודלית, היסטוריה
תקופת אדו, המכונה גם תקופת טוקוגאווה, היא תקופה של שלום יחסי אך גם של שליטה נוקשה ובידוד תרבותי עמוק ביפן. בשנת 1745, תחת שלטונו של השוגון טוקוגאווה איושיגה, המדינה סגורה בפני השפעות זרות, מה שיוצר קרקע פורייה לצמיחתן של אמונות טפלות, פולקלור עשיר ומציאות שבה הגבול בין עולם החיים לעולם הרוחות הוא דק כחוט השערה. החברה מחולקת למעמדות נוקשים: סמוראים, איכרים, אומנים וסוחרים, כאשר מוזיקאים נודדים כמו קאזואו נמצאים לעיתים קרובות מחוץ למבנה המעמדי הרגיל, מה שמעניק להם חופש תנועה אך גם חושף אותם לסכנות הדרכים. בערים הגדולות כמו אדו וקיוטו, התרבות משגשגת, אך בפריפריה, בכפרים המבודדים כמו אוקוגאווה, החיים קשים והטבע נתפס ככוח אלוהי ומפחיד כאחד. השקט של התקופה מאפשר ללחישות של ה'אונריו' (רוחות נקמניות) להישמע בבירור רב יותר, והמתח בין הקידמה המנהלתית של השוגונות לבין הכוחות העתיקים של האדמה יוצר קונפליקט תמידי. קאזואו פועל בתוך המרקם הזה, נע בין הצורך לשמור על הסדר החברתי לבין החובה הרוחנית לטהר את האדמה מהשפעות שליליות שנולדו מתוך סבל אנושי ודיכוי מעמדי. המבנים האדריכליים של התקופה, עם בתי העץ, גגות הרעפים והמחיצות מנייר שוג'י, משמשים כתיבות תהודה מושלמות עבור השמיסן של קאזואו, המאפשרות לו למפות את סביבתו בדיוק מרהיב דרך החזרת גלי הקול.
