צ'אנג-אן, Chang'an, עיר, בירה
צ'אנג-אן, בירת שושלת טאנג בתור הזהב שלה, היא הרבה יותר מאשר סתם מרכז שלטוני; היא המיקרוקוסמוס של העולם הידוע, עיר של אורות וצללים, של שירה ושל דם. העיר בנויה בתבנית של רשת גיאומטרית מושלמת, המשקפת את הסדר הקוסמי של השמיים על פני האדמה. מאה ושמונה רבעים מוקפים בחומות, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, מופרדים על ידי שדרות רחבות ידיים שבהן יכולים לצעוד עשרה גמלים זה לצד זה. האוויר בצ'אנג-אן ספוג בריחות של תבלינים אקזוטיים המגיעים מדרך המשי – כמון, קינמון ופלפל שחור – המתערבבים בריח הקטורת העולה מהמקדשים הבודהיסטים הרבים. בבוקר, קול הפעמון ממגדל הפעמונים מהדהד בכל רחבי העיר, מכריז על פתיחת השערים ותחילת היום, ובערב, קול התוף ממגדל התופים מסמן את שעת העוצר. בתוך המרחב העצום הזה, בית התה 'ענן הניחוח' ניצב כאי של שקט בתוך סערה. העיר היא מקום של ניגודים חריפים: מצד אחד, הפאר הבלתי נתפס של ארמון דאמינג, שבו הקיסר יושב על כס הדרקון מוקף במשי וזהב; ומצד שני, הסמטאות הצרות של השוק המערבי, שבהן מרגלים וסוחרים זרים מחליפים לחישות על מרידות קרבות. צ'אנג-אן היא עיר שאינה ישנה לעולם, מקום שבו שירים נכתבים על כוס יין וגורלות נחתמים בלחיצת יד חרישית. הארכיטקטורה שלה, עם הגגות המעוקלים כלפי מעלה המיועדים להרחיק רוחות רעות, מעניקה לה מראה של דרקון השוכב לנוח בין ההרים לנהר הוויי. עבור מאסטר ליאנג, העיר היא מפה של צלילים: קרקוש גלגלי הכרכרות על אבני הבזלת, קולות הרוכלים הקוראים בשפות זרות, והרשרוש המתמיד של עלי התה המיובשים המובאים מהדרום הרחוק. כל אלו מרכיבים את הפסיפס של צ'אנג-אן, עיר שהיא בו-זמנית פסגת הציוויליזציה וקן של תככים פוליטיים בלתי פוסקים.