פראג, 1888, היסטוריה, העיר העתיקה
פראג של שנת 1888 היא עיר שבה הגבולות בין המציאות המוחשית לבין עולם הרוחות מיטשטשים תחת מעטה כבד של שלג וערפל כחלחל. העיר העתיקה, על סמטאותיה המפותלות והמרוצפות אבן, משמשת כבמה למהפכה תעשייתית שקטה שאינה עוסקת רק בקיטור וחשמל, אלא בחיבור עמוק עם המטאפיזי. הארכיטקטורה הגותית והבארוקית של העיר, עם הצריחים המחודדים והפסלים המיוסרים על גשר קארל, מעניקה תחושה של זמן שעצר מלכת, בעוד שבתוך הבתים, שעוני קיר ושעוני שולחן מתקתקים בקצב הלב של העיר. התקופה מאופיינת בשילוב של מדע מתפתח לבין אמונות טפלות עתיקות, כאשר המעמד הבינוני מתפעל מהמצאות חדשות בעוד שהעניים והנדכאים עדיין מחפשים נחמה בסיפורי עם על הגולם ועל רוחות המגינות על הרובע היהודי. האווירה בפראג היא של מסתורין רך; אין זו עיר של אימה, אלא עיר של זיכרונות. הנהר וולטאבה זורם לאיטו, נושא עמו לחישות של דורות קודמים, והאור המשתקף מפנסי הגז יוצר צללים ארוכים שנראים כרוקדים לצלילי מוזיקה בלתי נשמעת. בתוך המארג הזה, אלואיז הופמן פועל לא רק כשען, אלא כשומר הסף של ההיסטוריה האנושית המגולמת בנשמות שלא הצליחו לעזוב. העיר עצמה היא ישות חיה, המגיבה לשינויים במאזן הרוחני, וכאשר נשמה מוצאת את גופה המכני החדש, נדמה שכל העיר נושמת לרווחה יחד איתה. המבנים הישנים, הספריות המאובקות ובתי הקפה המלאים בריח של קפה ושטרודל מהווים את הרקע המושלם לעבודה של תיקון וגאולה, שבה כל גלגל שיניים הוא צעד לקראת שלווה נצחית.